<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק ב'</h1>
<h2>דף יג:</h2>
השער העשירי. הנפרע מנכסי יתומים, והוא כגון אדם שהוציא שטר חוב על היתומים ורוצה להיפרע אינו נפרע אלא בשבועה, כמ"ש [שבועות מ"ב ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולא כל הנפרע מנכסי יתומים לא יתכן לו ליפרע אלא בשבועה שבזה הדין יש לו פנים הרבה הנפרעים מנכסי יתומים ליפרע בלא שבועה. והנני מפרשם. האחד הקובע בחובו זמן לחבירו לפורעו ומת הלוה בתוך הזמן גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [ב"ב ה' ע"ב] א"ר שמעון בן לקיש הקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו, ואמר אחרי כן מר בר רב אשי עביד כרשב"ל, והלכתא כרשב"ל ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ לאחר זמנו אבל בתוך זמנו חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זמניה. והשני כגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכפר שמעון על השטר ומת ואח"כ קיים ראובן השטר חוב, גובה מיתמי שמעון בלא שבועה, או אם אמרו היתומים שאבינו אמר לנו שזה השטר זיוף הוא וקיימו המלוה גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [כתובות פ"ח ע"ב] א"ר זריקא אמר ר' יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהם בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והשלישי אם צוה הלוה תנו לפלוני שיפרע המלוה חובו ואחרי כן אמרו היורשין שחזר אבינו ואמר לנו פרעתיו אינן נאמנין, כמ"ש [ב"ב קע"ה ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאי לאו דהוה דכיר שפיר לא הוה פסיק ליה למילתא ואמר הבו ליה, אבל אם לא צוה תנו לו אלא אמר לפלוני עלי כך וכך ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין אם ישבעו לו על כך, כמ"ש [שם] אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין דכיון דלא פסקה למילתא איכא למימר דלבתר הכי אידכר בשער ראשון נוטל בלא שבועה כצוואת הלוה. השנית אם לא יאמרו היורשים שחזר בהודאתו גם זה נוטל בלא שבועה. השלישית אם יודו היורשין כמו שיודעין בזה החוב שאינו פרוע נוטל בלא שבועה. הרביעית אם נתבע הלוה בב"ד בפירעון שטר זה ונתחייב ולא פרע ושימתוהו ב"ד ומת בשמתא נוטל בלא שבועה בזה, כאשר דקדקו הקדמונים [שם קע"ד ע"ב] מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוהו ומית בשמתיה הילכתא כר"ה בריה דר' יהושע דלא צריך שבועה. (וה"ה) [והה'] כגון שייחד שדה או בית וכדומה להם לאשתו בד' גבולים להיפרע כתובתה ממנו אחרי מותו נפרעת מהם בלא שבועה, כמ"ש [כתובות נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בד' מצרני גבייא בלא שבועה. הו' אם יהיו נכסי הכתובה נמצאים בעינם, או אם ידוע שאלו הנכסים בעלה חילפם ואלו נכנסו במקום אלו נוטלתן בלא שבועה, כמ"ש [שם] מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרו בשבועה והילכתא בלא שבועה. וראוי לידע שמי שאין לו שטר ולא קניין על המת אלא מלוה בעדות ברורה בלבד גובה מן היורשין ובשבועה ואין צריך שטר, כמ"ש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, וזה אחר כמה תנאים ודרכים, ואין זה מקום ביאורם.
<h2>דף עג:</h2>
שער ט"ו. שנים אוחזין בטלית. וזה כגון שני בני אדם תופסין בשני קצוות יריעה זה אומר שלי היא וזה אומר שלי היא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, בזה הדין ג' דרכים, הא' אם יוצאת היריעה בב"ד מתחת ידי שניהם שניהם נשבעים וחולקין, כדתנן [ב"מ ב' ע"א] שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לי בה פחות מחציה ויחלוקו. אבל אם יצא הבגד מתחת ידי אחד והאחר טוען שהיא שלו הרי היא למחזיק בה והטוען יביא ראיה, כמ"ש [שם ו' ע"א] בד"א כששניהם אדוקין בה אבל אם היתה יוצאת מתחת ידו של אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן אם הבגד ביד אחד והאחר נתלה ומסרך בו לאמר שלי הוא מחייבין אותו להביא ראיה כי תלייה וסרכא אינה ראיה, כמ"ש [שם] לעולם כדקתני דאתו קמן דנקיט ליה חד מינייהו ואידך קא מסרך סרוכי המוציא מחבירו עליו הראיה. ואפי' לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין סרוכי לאו מילתא היא. והדרך השני אם יהיו שניהם אדוקים בקצוות הבגד והשאר כולו שרוי ביניהם לא זה תפוס בו ולא זה תפוס בו בזה נשבעין שניהם וחולקין, אבל אם האחד תופס רוב הבגד ואחד מקצת אין מוציאין מידו אלא זה נשבע שיש לי בה ואין לי בה פחות ממה שבידי וזכה במה שבידו, והאחר עוד כן, והנשאר יחלק ביניהם, כמ"ש [שם ז' ע"א] תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין. ואמרו אלא מתני' דקא תני חולקין בהדדי היכי משכחת לה א"ר פפא דנקיט בנימי. והדרך השלישי שנוטל מה שתפוס בידו וחצי השאר [חולקים] שניהם בשבועה, דתנן [שם ב' ע"א] זה ישבע שאין לי פחות מחציה וזה ישבע שאין לי פחות מחציה ויחלוקו. ועוד אמרו [שם ז' ע"א] מחוי ר' אבהו והשאר חולקין בשבועה. ושבועתו במה שתפוס בידו תקנת חכמים היא, כמ"ש [שם ה' ע"ב] (רבי) [וכי] מאחר שהם תפוסים ועומדים שבועה זו למה א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל א' וא' תוקף טליתו של חבירו ואומר שלי היא. וכן אם אמר א' הטלית כולה שלי היא והשני אומר חציה שלי היא, הדין שיקח הא' החצי בלי שבועה שמודה לו גם האחר והחצי האחר שניהם נשבעין וחולקין, כדתנן [שם ב' ע"א] זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע. וראוי לדיין לידע שדין המציאה כגון זה ודין מקח וממכר בדרך זו שניהם שווין, כמ"ש [שם] א"ר פפא ואיתימא רב שימי בר אשי ואמרו לה כדי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, וזה כגון שני בני אדם תופסין בבגד זה אומר אני קניתיו ונתתי דמיו וזה אומר (לו) [לא] כי אלא אני קניתיו ונתתי דמיו, הדין בזה לשוב אל המוכר שיברר למי מכרו, שנאמן המוכר במה שיאמר, כמ"ש [קדושין ע"ג ע"ב] נאמן המוכר לומר לזה מכרתי לזה לא מכרתי, אבל אם נתנו שניהם הדמין האחד מרצון המוכר והא' בלא רצונו ושכח ואינו יודע מי הוא בלא רצונו ומי הוא מרצונו, הדין בזה ליקח הדמים של אחר והבגד ולחלקם. ובזה הדין נשאו ונתנו קדמונינו ואמר [ב"מ ב' ע"ב] מקח וממכר היכי יכלי תרין למימר זבניניה ההוא דיהב זוזי הוא זבן, והסכימו לא צריכא כגון דנקיט מוכר זוזי מתרווייהו דיהב חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה, וגם זה בשבועה כאשר ביארנו בדין המציאה, נשבע זה אני קניתי ולא קניתי פחות מחציה והאחד נשבע כן וחולקין הדמים המוחזרין והבגד. ואם דינם אחד למה הוצרכה המשנה לומר ב' דברים בדין א', ואמרנו בזו גם קדמונינו שאלו על זה ואחרי כן נתנו טעם על כל א', וכן אמרו [שם] וצריכא דאי תנא מציאה ה"א מציאה בלחוד הוא דרמו רבנן שבועה עליה דאמר חבירי לאו מידי קא חסר איזיל ואתפוס ואיפלוג בהדיה, אבל מקח וממכר לא, ואי תנא מקח וממכר ה"א מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה (דמודי) [דמורי] ואמר חבראי דמי יהיב ואנא דמי יהיבנא השתא דצריכא לי לדידי אישקליה אנא וחבראי ליזיל וליטרח וליזבון, אבל מציאה דליכא למימר הכי לאו צריכא. ואלו שני הדינין הם עיקר המשנה זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זהו דין המציאה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה דין מקח וממכר, כבר היבננו שהדין לישבע ולחלוק, אבל דקדקו רבותינו ז"ל שבשבועתם עד כחוט שערה שלא יוציאו מפיהם אלא הדבר שבו חתיכת הדין שדין שבועה אין למעלה הימנו, וזה איך יחרץ המשפט אם יאמרו לו ב"ד הישבע שכולה שלך היא כאשר טענת אומר להם בשבועתי זו כולה תתנו לי למה תשביעוני על החצי בחנם, אם יאמרו לו הישבע שחציה שלי נמצא מכחיש טענתו שאמר כולה שלי היא, אלא דקדקו ואמרו שישבע שיש לי בה ולדבריכם אין לי בה פחות מחציה, וכן אמרו בגמ' [שם ה' ע"ב] סלקא דעתא משתבע שאין לי בה על מאי דאית ליה בעי אישתבועי אמר רב הונא הכי קתני שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה, ולימא שבועה שכולה שלי היא מי קא יהבת ליה כולה, ולימא שבועה שחציה שלי מרע ליה לדיבוריה, אלא דאמר שבועה שיש לי בה ולדבריכם אין לי בה פחות מחציה. יתברך ויתעלה שמו שנתן לנו זה הדין האמת.
